When you love what you do, you never have to work.
פותח את השבוע שלי עם סטיבן קולבר, מייקל סטייפ ובריאן אנו שרים את השיר הזה מהסרט ההוא של סנדרה בולוק שהיא במוסד גמילה עם הבחור המפחיד הזה מסימנים של כבוד.
נו… אתם יודעים למה אני מתכוון…
מחר אני קופץ לתת מיני הרצאה ב-11:11 השלישי. אני מתחיל להתחרט על כל העניין. מרגע שלקחתי על עצמי את המשימה התחלתי להבין שאין שום סיכוי לדבר על הנושא שבחרתי בזמן כל כך קצר. אני בסך הכל רוצה להציג כמה מהדילמות והמחשבות שהעסיקו אותי בשנה האחרונה, שחלקם התעוררועם הקמת המגזין החדש שאני עובד עליו (אבל זה עדיין סוד אז בואו נהיה בשקט בנושא הזה).
זה היה אמור להיות פוסט מכירה אגרסיבי אבל כל הכרטיסים נמכרו בתוך פחות מחצי שעה. אז עד מחר - הנה רוג’ר מור, שירלי באסי והדיסקו
הבייביהחדשה שלי
והיום באופנה
מכניס לקורות חיים (Taken with instagram)
(via robsheridan)
גם לי יש עדיין חרדות מנוטינג היל
“אדוני, תראה באיזה מצב אני נמצא” זו הדרך שלי לעשות “הרוכסן שלך פתוח” לבורא עולם
אל תדאגו לי בצום. אני אוכל צומות לארוחת בוקר
אני הולך להשתולל
הראיון המצויין של נבות ואהרון בז’ורנל הוא כל מה שתלמיד קולנוע צעיר צריך לקרוא.
אהרון קשלס הוא בשבילי גיבור. החל מבלוג הקולנוע המהפכני שהוא ניהל בוואינט ביחד עם אורי שחורי ועד לביקורות הקולנוע הבלתי נשכחות ברייטינג. בתור נער, קשלס הציל את חיי יותר מפעם אחת. קצת קשה להאמין, אבל לפני עשר שנים לכתוב בחיוב על סרטים של ואן דאם היה מעשה שלא יעשה. לאהוב קולנוע היה שווה בערכו ללאהוב את ברגמן, לא היו פה אנשים שונים עם טעמים שונים בקולנוע, לא היה הבדל בין חיך לחיך, הביקורות נהרו אחרי אותם סרטים.
בתור נער, הייתי אובססיבי לסרטים כמו מת לחיות. הכרתי את שליחות קטלנית בעל פה וראיתי את כל הסרטים של קרפנטר בכמויות שילדים בגילי היו רואים סרטים של ג’יינה ג’יימסון. לא היה לי עם מי לדבר על סרטים. לאהוב סרטים היה נחשב ללוזרי, עלוב, נחשבתי למתבודד מסכן.
באותם ימים לקרוא את הביקורות של קשלס היה האקט הכי משחרר שיכול להיות. מעולם לא ניתקלתי עד אז במישהו שמעז לכתוב בוירטואזיות נדירה על הסרט האחרון של אלפנסו קוארון כמו שהוא מוכן לכתוב באותה וירטואוזיות בדיוק על הסרט החדש של ג’ט לי. בפעם הראשונה ראיתי מישהו שהקולנוע בשבילו הוא מיקשה אחת, בלי החלוקה הבורגנית האקדמאית המשעממת של גבוה-נמוך-טוב-רע. קשלס ביטא את אהבת הקולנוע שלו בדיוק בזמן שבו אני רציתי להתאהב שוב בקולנוע. קשלס היחיד שהיה מדבר איתי. הוא לא יודע כמה דיאלוגים ניהלנו באותם שנים.
רוצה להגיד - אני חייב לקשלס הרבה יותר מידי, החל מהצורה שבה אני צורך כיום סרטים ועד הדרך שבה אני כותב. אני שמח שעם הזמן הכרנו והתחברנו, ואני מרגיש זכות ענקית בכל פעם שאנחנו ניפגשים.
איזה כיף שלקולנוע הישראלי יש היום את קשלס ופפושדו, איזה כיף שלי יש היום את הקולנוע הישראלי.
והיום בחדשות פינלנד - אקי קאוריסמקי עובד על הסרט החדש שלו, על אדם שאיבד את כל הזיכרון שלו ועכשיו מתאמן ביציאה מהבית בעזרת המכשיר החמקמק ששמו “דלת”. הנה הטריילר
אגב אקי, ידעתם שהוא ביים פעם קליפ לקאובואים מלנינגרד? כשראיתי את הנעליים שלהם זיהיתי את שורש הבעיה הפינית עם פתיחת דלתות ובכלל עם להסתדר בחיים
בחורות שאני אוהב #1
היי שם. אני שי, אבל אתם כבר יודעים את זה כי, כאילו, אני בכל מקום ברשת. היתה פעם שמועה שאני האיש שהמציא את הרשת, ואני עשיתי כל שביכולתי לא להפריע לה להתפשט. כשרזי ברקאי ביקש לדבר עם האחראי על הרשת, מפיקה בגלי צה”ל הרימה טלפון ישר אליי ואמרתי לה שגם לי אין מושג על מה רזי ברקאי מדבר כבר איזה עשור.
בכל מקרה - לאחרונה אמרו לי שאני סרקסטי מידי, שאני מסתיר יותר מידי את האישיות שלי. אין לי מושג איך אפשר להסתיר אישיות כמו שלי, אבל אולי הגיע הזמן שאגלה מה באמת עושים עם הטמבלר הזה שלי ואהפוך אותו לטמבלר אישי, עם רגשות וכאלה. כאן תוכלו לראות על מה אני חושב בזמן שאני עובד על כל הפרוייקטים שאני אומר לאנשים שאני עובד עליהם (צפו לעוד שני בלוגים שאני הולך לכתוב בהם, תאריך צפי לקראת סוף השנה). חוץ מזה, תוכלו לקבל הצצה לחיים האישיים והמרתקים שלי. היום למשל אכלתי סלט במסעדה ליד שוק הכרמל. יור וואלקום.
עכשיו אם תסלחו לי, אני טווס. אתם חייבים לתת לי לעוף
136
